אבוד בזמן (Lost in time)

"הדלת תיפתח ותיעצר כמעט כסנטימטר לפני שהיא תיפתח עד הסוף, ואז תיסגר שוב, תגיע כמעט עד לסגירה מלאה, ותיפתח שוב וחוזר חלילה, כמעין תקליט שבור.
דרך עיניך משתקפות הדלתות של המעלית. עין ימין קצת מרצדת, שמאל כואבת.
אתה ללא תנועה.
בהייה ממושכת בתנועת הדלתות של המעלית.
צבעי דלתות המעלית משתנים, ממטאלי כחול בהיר, לירוק ואז למטאלי שחור. התאורה מעליך גם היא משתנה.
כמה זמן עבר? אולי עשרים דקות? אולי חמש שנים? אולי עשרים?
בצעד מהוסס תיכנס למעלית, תוודא שאתה לבד ותסתובב עם הפנים כלפי פתח המעלית.
הדלתות היו פתוחות כל הזמן. זה אתה שנעלמת. למעשה רק אתה הרגשת בזה. לכל השאר שחיכו איתך למעלית לא היה מושג. מבחינתם עברו רק שנייה וחצי".
הרבה כתבו על הזמן.
הזמן חמקמק לרוני, הנעדר, שעובר מסע לעתידו מתוך עברו, ולהפך – לעברו מעתידו.
ברקע רצף הזמן מתקיים חיפוש נרחב לגבי מיקומו בהווה, מתוך דרישה לקיום התחייבויותיו לעולם – בעבר, בהווה ובעתיד.